עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

אני פשוט אני.
עם כל היתרונות והחסרונות שלי,
עם השיגעון והצחוק המתגלגל, האימפולסיביות והרגישות.
חייה מחופש לחופש, וכלואה בתוך תבניות החיים.

13.12.17
חברים
IM ALɛAngelɜYN71sunshineאחת שיודעתsapsap
Just a Joelisckalove myselfGemini
נושאים
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*
זכרונות אתה אומר,
וזה האות שלך לזוז
והחיים קצרים מדי
בשביל לחזור עכשיו לבלוז.
אתה יוצא מהמקלט,
אבל מה עושים מכאן?

לפעמים צריך ללכת
גם כשלא רואים לאן.
לא כל כך יפה
04/10/2018 23:08
Super Bambi
יומן השומן
הייתי ילדה שמנה. כלומר, שמנה בעיניים שלי. היום כשאני מביטה בתמונות העבר, אני מבינה שלא הייתי כזאת שמנה כמו שראיתי את עצמי אז.
אבל חשבתי שאני כזו, אז רזיתי. ירדתי 17 קילו והרגשתי מדהים.
אם תשאלו את סבתא שלי הייתי "רזה מדי". אני הרגשתי מושלמת.
מאז התגייסתי, והגוף שלי התחיל להשתנות שוב, ככה שעליתי במשקל. המון.
אני לא רזה. לא בטבע שלי, בטח שלא עכשיו. 
אז חזרתי למה שעשיתי בתיכון ולא הצלחתי לרדת.

היום אני במשקל הכי גבוה שהייתי בחיי, הדימוי העצמי שלי רחוק מלהיות משהו שאני יכולה להתגאות בו.
וסבתא שלי? עדיין מעירה לי, אבל הפעם ב"אל תאכלי לחם", "השמנת", "אל תאכלי הרבה", "כמה אכלת כשהיית בחופשה הזאת?" ועוד ועוד וזה לא נגמר.
אז אני עונה, כי כזאת אני. לא יודעת לשתוק.
אבל בפנים? אני נקרעת. 
אני כותבת את הפוסט הזה ובוכה. בוכה באמת. עם דמעות ובלאגן.
אני יודעת שהיא לא מתכוונת לפגוע בי, אני באמת יודעת.
אבל זה לא עוזר לי שאני יודעת.
אני נפגעת, חזק ועמוק.
זה פוצע לי את הנשמה, זה באמת הורג אותי מבפנים.

לא משנה כמה אני אומרת לה להפסיק, לא משנה כמה אני מנסה להגיד לעצמי ש "די, תתגברי על עצמך ותתעלמי", אני לא מצליחה.
המערכת שלי לא מצליחה להוציא את זה החוצה.
אז הנה אני, יושבת וכותבת פוסט, בוכה בשקט וכועסת על עצמי שאני שמנה.
שזה לא משנה מה אני עושה, אני עדיין ממשיכה להיות שמנה.
ומי יאהב שמנה כמוני?

והדבר הכי עצוב בכל הסיפור הזה?
שאין לי עם מי לדבר.



"עדיין חולמת ועדיין רוצה,
זה כבר כמה שנים שהיא לא מרוצה.
ויש לה הסכם עם עצמה,
תמיד כשנשברת עולה לקחת אוויר.
ומי זה אמר שאישה לויתן זה דבר לא שביר?

ואולי החול, הוא יעשה את שלו?
ואולי הכל יגמור אותי?"

2 תגובות
אני פה.
12/09/2018 19:18
Super Bambi
היי, אני פה.
לא להאמין, אבל אני עדיין פה.
אני, החיוך, הביטחון העצמי וכל שאר הדברים המזויפים בי.
ההרגשה? זה כמו לרוץ על פסי הרכבת, ללא דרך מילוט, כשרכבת מאיימת לדרוס אותך.
ככה זה מרגיש.
יש סביבי המון אנשים שאוהבים אותי, שאכפת להם באמת.
אבל אני עדיין מסתכלת במראה ורואה שחור.
אני רואה אדם שכל כך שונא את עצמו שזה מצחיק שהוא עדיין כלוא בתוך הגוף הזה.

אני פה.
עדיין פה.
שלא תחשבו לא נכון, אני לא אובדנית או משהו.
גם אם הייתי, אין לי אומץ לעשות את זה.
אני פשוט שוקעת בשנאה העצמית שלי.
אני לא מאמינה שאגיע למשהו בחיים, אני לא חושבת שמגיע לי.

אני פה.
מלאה בצלקות, אבל עדיין פה.
חיה בתוך עידן שמקדש את היופי והרזון, כאילו כל זה לא רק עטיפה.
יש בי מעבר.
אני לא רזה, אבל יש לי לב, אופי וכל כך הרבה אהבה לתת.
אבל אנחנו עסוקים בלקדש רזון ושלמות. כאילו זה מה שיש בעולם.

אז אני עוד פה.
ואני כועסת.
כי נשארתי לבד.
לא באמת לבד, כי יש סביבי כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי.
אבל אני עדיין מרגישה לבד.

כתבתי את זה בעבר, לא פה, אבל זה נכתב.
אי אפשר להשיב את הנעשה.
אז אני פה. ואני אשאר פה.
כנראה אגדל איזה חתול או כלב או משהו כזה.
אחיה עם עצמי לבד בזמן שכולם יקימו את המשפחות שלהם.
ואולי לא.
אני אפילו עוד לא בת 25, החיים עוד לפני לא?
1 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
בובה.
על המדף כשבא הערב,
כשאיש אינו נמצא בחדר,
היא לא יפה ולא צוחקת.
כשאיש אינו רואה אותה
הבובה בוכה.
היא יודעת,

אנשים תמיד אומרים לה
אנשים רק מתערבים לה
מה ללבוש, מה לאכול
מה נכון, מה לא נכון

מלחשים מה הם חושבים לה
משתפים מה הם רוצים לה
איך אסור, כמה מותר
אם אפשר או אי אפשר

תעשי ותלכי, תלמדי
ותראי איך ברגע, ברגע כובשים ת'עולם
תצרחי, תשתקי
רק תבואי, בואי חזרי אלי
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*